העובדה שכמה מיני דגים מסוגלים להטיל עד כמה מיליוני ביצים בהשרצה אחת ידועה בדרך כלל. אבל מדוע יש צורך בכמות גדולה כל כך של קוויאר?
מרבית מיני הדגים אינם מכבידים על עצמם בטיפול בצאצאיהם. לאחר שהתכנסו לאדמת השרצים, הנקבות פשוט משחררות את ביציהן למים, והזכרים מפרים אותן. כתוצאה מכך אחוז הזחלים ששורדים זניח. מתוך כל הביציות שהטילו הנקבות, רק ל 3-4 יש סיכוי להפוך לדגים בוגרים. העוברים הופכים למזון לדגים בוגרים, מתים בגלל מחסור בחמצן, ביצים מתייבשות בזמן שפל. לעתים קרובות הזחלים נזרקים לחוף על ידי גלים.
ברור שעם גישה זו יש צורך בכמות עצומה של ביצים שהולידו כדי לשמר את אוכלוסיית הדגים. שפמנון ואגוזים מסוגלים להטיל 100 אלף ביצים במהלך ההשרצה, דגיגים - 250 אלף. בורבוט מטיל עד חמש, בקלה עד תשעה מיליון ביצים בכל פעם.
על מנת שלביצי הדגים שלא אכפת להם מצאצאיהם תהיה סיכוי לשרוד, הם מותאמים באופן מסוים לסביבה. ברוב הדגים שרצים בזרמים מהירים, הביצים דביקות. זה מאפשר לזחלים להיצמד לסלעים, צמחים או אדמה, מה שמאפשר להם להישאר בסביבה הימית.
רק כמה מיני דגים מראים טיפול הורי בצאצאיהם. יתר על כן, ככלל, גברים, ולא נקבות, ממלאים את חובתם ההורית.
יש זכרים שעושים חורים מיוחדים בתחתית, ומזמינים נקבות להטיל בהן ביצים. לאחר מכן הם שומרים בקפידה על צאצאיהם עד לבקיעת הזחלים. גברים נושפים סנפירים על הביצים, מסירים פסולת וביצים מתות.
במיני דגים אחרים הזכרים מרחיקים עוד יותר - הם בונים קנים אמיתיים בקונכיות, בסדקים ובמערות קטנות. בחלק מהגזעים, גברים פשוט מאחסנים ביצים בפה.
בשל חשש זה, מספר המטגנים שנותרו בחיים גדול למדי. לכן, רק סוגים אלה של דגים אינם שונים בפריון מסוים - הם יכולים להטיל בין עשרות למאות ביצים בכל פעם.
