הזברה המפוספסת יכולה להיות דוגמה נועזת לאופן שבו צביעה עוזרת לבעלי חיים לשרוד. זה מבלבל לא רק טורפים, אלא גם חרקים מסוכנים. לפי פסים, הזברות עצמן מבדילות זו את זו, כך שדפוס עור החיה הוא ייחודי.
צביעה בבעלי חיים, בעיקר חרקים, משמשת לעתים קרובות כהסתגלות לסביבה. לדוגמא, התושבים הלבנים של הארקטי הם צבע השלג. לא קל להבחין גם בדוב קוטב גדול וגם בקשת קטנה על רקע כזה. זברה אינה יוצאת דופן ברשימה זו; בעלי חיים מדבריים הם לעתים קרובות חומים ומגוונים כדי להתאים לצבע החול. פלינדר משנה צבע בהתאם לצבע תחתית המאגר, זיקית מתנהגת בצורה דומה. קשה מאוד להבחין בין חרק עלים לעלה, חרק מקל מזרד קטן. אבל יש יצורים חיים, להיפך, צבועים בצורה בהירה מאוד, כאילו מזהירים מפני אופיים הרעיל. ונציגי טבע מזיקים לחלוטין, המחקים צבע כזה, שמרו על מראהם. דוגמא לכך היא נחש החלב, הדומה מאוד לנחש האלמוגים הארסי, אך מה עם הזברה? נראה כי צבעו כה בהיר עד שלא יכולה להיות שום תחפושת. אבל זה לא המקרה. החלפת פסים בהירים וכהים על גופה של זברה יוצרת רושם של פיצול. החיה מחולקת, כביכול, לחלקים רבים. אולי לא כל כך מורגש כשזברה עומדת לבדה, אך אם עדר שלם פועל, די טורף יכול להבחין בין הטרף שנבחר בין הזברות. כל אותם פסים עוזרים לאנשים להבדיל זה את זה. מדענים הוכיחו שלכל זברה יש דפוס פס ייחודי. גורי זברה מזהים את האם מכל הצאן בדיוק על ידי סט הפסים. אגב, הזברה התבררה כשחורה עם פסים לבנים, מכיוון ששטח הפסים השחורים גדול יותר. יש סיבה נוספת לצבע זה של הזברה. חילופי הפסים הבהירים מבלבלים עוד אויב קטן אך מסוכן של בעלי החיים הדרומיים: זבוב הצצתי. הנשיכה של חרק זה מובילה לעיתים קרובות למותו של בעל החיים. כלומר, הזבוב ממעט לגעת בזברה. כך התאמה הזברה לחיים בתנאים הקשים של הסוואנה האפריקאית.
